האב

המשרד של אבא שלי, מואר ולבן.

כמו בכל משרד רופאים, על הקירות תלויות הדמיות אנטומיות עם חצים ומילים ארוכות.

הוא יושב מול שולחן רחב וספריה לצידו.

לאחר שיסיים לכתוב את דוח המטופל האחרון, הוא יעמוד עם הגב אלי ועם הפנים לחלון.

המון כלים מתכתיים מנצנצים.

נכנסתי לשאול עוד ספר.

הוא תמיד כל כך מרוחק ממני.

הוא מסביר לי בשקט שאסור לי להיכנס למשרדו כשהוא עסוק.

אני אסכים איתו.

אקח ספר נוסף באנטומיה ואלך לסלון.

תיאורים של איברים, עצמות ומחלות למיניהם.

הסוד לאיך שהגוף עובד, זה נורא מרתק.

הספרים האלה מרתקים אותי.

המטופלים של אבא היו לרוב נכנסים למשרד מפוחדים.

חלק היו יוצאים שמחים ומחייכים והשאר בוכים.

לפעמים הייתי שומע את הדיבור העמום והרגוע של הרופא ואז יללות כאב.

כשהם יצאו מהמשרד, ראיתי את אבא שלי מנקה.

היללות האלה הפחידו אותי כל כך.

הוא אובססיבי עם ניקיון.

הכול עם כוהל.

ידיו תמיד מריחות מריח חמוץ של כוהל בגלל זה.

לטענתו כלבים הם חיות מלוכלכות ומבולגנות.

אני לא מבין אותו, הם חיות כל כך שמחות וממושמעות.

הוא גם אסר עלי לאמץ כלב בגלל זה.

פעם בשבוע אבא שלי בודק אותי.

אני נכנס למשרד שלו, ויושב על כיסא המטופלים.

על הכיסא יש נייר לבן שנמשך מהגליל בראש הכיסא.

הוא מסתובב אלי עם הפנים, לובש את כפפות הלטקס הלבנות, שותק ובודק.

אני עושה כפי שהוא מורה לי וממשש את הנייר מתחתי עם היד.

ואז מבקש שאשתעל או אנשום עמוק.

הנייר מחוספס, גס ויש לו בליטות קטנות ועגולות.

כשהוא יסיים הוא יגלגל את החלק שישבתי עליו יקרע אותו ויזרוק אותו לפח.

לאחר מכן הוא יוריד את הכפפות ויזרוק אותן לפח גם כן, ואז ילך לשטוף את הידיים.

אני עומד ומסתכל עליו.

לפני שהוא יסיים לשטוף את ידיו אני אצא מהחדר -

נזכרתי שיש לי עוד כמה עמודים של תיאורי המעי הדק לעבור עליהם לפני שאקח ספר נוסף.

זה מדהים שהאורך הוא בין 6 ל-8 מטר.

זה בערך המרחק בין כיסא המטופלים שאני יושב בו, לשולחן של אבא שלי.

שמעתי את הרופא קורא בשמי, לא יצאתי מהחדר.

הוא אמר לי להוריד את החולצה, להישען אחורה, והוא יצא מהחדר.

הוא סופסוף גילה אצלי מחלה.

פחדתי, בדיוק כמו המטופלים שלו.

כמובן שהוא הולך להכאיב לי בדיוק כמו להם.

הוא מיד יכנס למשרד וידבר בטון הזה שהוא מדבר כשיש לו מטופלים.

אני אוריד את החולצה ואדמיין את עצמי כמו בספרי האנטומיה,

פרוס על כיסא המטופלים ואבא שלי מסביר לי בשקט שזה בכלל לא יכאב.

אבל אני יודע, הוא משקר.

הוא תמיד מסתיר משהו כשהוא מדבר רגוע.

אז לבשתי את החולצה בחזרה, קמתי ויצאתי מהמשרד.

הלכתי מהר לחדר שלי לקחת את התיק שלי.

הייתי רוצה להישאר עם אבא שלי, אבל אני מפחד שהוא יכאיב לי.

החלטתי לברוח.

אספתי את תיק הגב שלי והלכתי.

התגנבתי החוצה לפני שמישהו ישים לב.

סגרתי את הדלת בשקט ויצאתי לרחוב.

הלכתי הכי רחוק שאפשר.

הלכתי לכיוון הכביש המהיר, לאיפה שכולם נוסעים כדי לצאת מהעיר.

החלטתי שאני לא אקח אוטובוס, כי בטח הנהג ישים לב שאני בורח ויתקשר מיד לאבא שלי לספר לו הכול.

הגעתי להמון מקומות מעניינים.

ואני בטח אגלה את הכניסה בטעות מבלי שאף אחד גילה אותה לפני.

התרגשתי בחיפושים של הבית החדש שלי.

הוא בטח מסתתר איפשהו ויש לו כניסה סודית.

יהיו בבית הזה הרבה מדרגות והמון ספרים.

לא רק ספרי רפואה, אולי יהיו שם גם ספרי מדע בדיוני.

בהתחלה הם לא אהבו אותי כל כך, אחרי כמה שעות הם התרגלו.

הוצאתי חצי סנדוויץ’ שנשאר בתיק מאתמול וזרקתי להם.

אחרי שהלכתי יום שלם, הגעתי למזבלה.

היו שם כלבים שנבחו, הם היו לבד שם.

הם הסתכלו עלי עם הלשון בחוץ וחייכו.

הלכתי להסתובב, לחקור קצת.

החלטתי להישאר.

זה מקום כל כך מעניין, תמיד אפשר למצוא דברים חדשים ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות.

יומיים לאחר מכן קרה אירוע חריג מאוד.

פתאום בבוקר, הכלבים התחילו לנבוח והם לא הפסיקו.

בטח מישהו זר הגיע.

נהייתי מאוד מודאג.

ואז אחד מהם הוריד את מכנסיו ושלף את איבר מינו, הגבר השני התרגש מזה נורא והתפשט גם.

יצאתי מהמחבוא שלי והתגנבתי לראות מי זה.

הם היו מאוד קרובים אחד לשני, דיברו בקול רם וצחקו.

קפאתי במקום, לא רציתי שהם ישימו לב אלי ויפסיקו.

ראיתי שני גברים, הם היו נראים שמחים.

כשהם נשארו רק עם המגפיים שלהם הם התחילו להכות אחד את השני.

זה היה נראה כואב אבל לעומת זאת נראה היה שהם נהנים מזה, הם צחקו ויללו ביחד.

הם נראו כל כך שמחים ביחד.

פשוט הסתכלתי עליהם מהמחבוא שלי, ובסוף הם התחבקו.

לא יכולתי לישון כל הלילה אחרי זה, לא הפסקתי לחשוב על שני הגברים.

המראה חזר אל מול עיניי פעם אחרי פעם, שני הגברים מכאיבים אחד לשני ונהנים.

אבא שלי אמר לי שכאב זה דבר רע, אבל גם אין שום דרך אחרת לרפא מחלות מסוימות.

הוא בטח חושב שאני פחדן ובגלל זה הוא היה כל הזמן מרוחק ממני.

התגעגעתי אליו, לא ראיתי אותו המון זמן.

בטח הוא דואג לאן לעזאזל נעלמתי לו.

ואולי הוא אפילו כועס שברחתי לו מהטיפול.

בבוקר החלטתי שאני אחזור הביתה, עכשיו אני לא מפחד מכאב יותר ואנחנו נוכל להתקרב אחד לשני.

אולי אני אפילו אקח את הכלבים שלי איתי ואראה לו שהם דווקא בסדר גמור.

אני מיד אאסוף את הדברים שלי לתיק הגב שלי ואצא לדרך.

חזרתי הביתה.

זה לא לקח הרבה זמן.

הבית היה שקט, חשבתי לעצמי שבטח אבא שלי עסוק אחרי טיפול נוסף.

אחרי שהחלפתי בגדים נכנסתי לסלון ולקחתי את ספר האנטומיה שהשארתי על השולחן.

נכנסתי לחדרי והנחתי את התיק.

נעמדתי מול הכניסה למשרד של אבא שלי.

ידעתי שהוא שם.

החלטתי שאני אכנס מיד למשרד, אניח את הספר על השולחן ואבקש סליחה מאבא שלי שברחתי לו מהטיפול.

לאחר מכן אבקש ממנו לשבת על כיסא המטופלים ואגיד לו שיש לי משהו להראות לו.

אני אדבר בקול רגוע, בדיוק כמוהו, אקשור את ידיו לכיסא המטופלים כדי שלא יזוז.

לאחר מכן אפשיט את מכנסיו כמו שני הגברים שראיתי במזבלה, ואז אראה לו שכאב יכול להיות מהנה.

אין מה לפחד מזה, הרי שני הגברים ההם נראו כל כך שמחים ומאושרים ביחד.

ואז נתחבק.